היחידה הוקמה על ידי ד"ר מרסלו שפיץ ועל ידי ד"ר הלן ראוש-אלנקווה, פסיכולוגית ואבי אלנקוה מטפל משפחתי שהתמחה ב- Philadelphia child guideness , בשנת 1995, על בסיס ההשקפה הטיפולית שגיבשנו יחד. ביחידה, הממוקמת בביה"ח הממשלתי, למעלה מ-20 ילדים ומתבגרים המאושפזים לתקופות של חודשיים בממוצע.
הטיפול כולל טיפול פסיכיאטרי, פסיכולוגי אינדיבידואלי אינטנסיבי, משפחתי אינטנסיבי, קבוצתי והבעתי. 
הסביבה הטיפולית המיוחדת היא הדבק אשר מחבר בין כל הטיפולים ומשמש כבסיס לתמיכה ולהתייחסות האנושית המאפשרת למאושפז לפגוש את החלקים הבריאים שבאישיותו.
הצוות החינוכי, אשר מספק לילדים את הגישה לפעילות נורמטיבית, משלים את המערך באמצעות שילוב של דרישה והבנה יחודיים.
ריבוי ההצלחות שאנחנו נוחלים, באמצעות הטיפול המיוחד שבנינו, גורם לעלייה בביקוש להתקבל לאשפוז ביחידה, לכן אנו פועלים כיום לקבל אישור להגדלת כמות המיטות ביחידה, מתוך תקווה שנוכל לאפשר לכל המעוניינים לקבל את הטיפול הניתן במסגרתה.

 

חוויה אישית

"..הסיפור של נווה יעקב, בית חולים פסיכיאטרי פרטי, לא נותן לי מנוחה מאז פורסם לראשונה לפני שנתיים - דווקא בגלל שאני מכירה את ההיפך הגמור. אני רוצה לשתף למרות הקושי שבחשיפה, כי אני מאמינה שאנשים צריכים להבין את נזקי ההפרטה החברתית גם אם שפר עליהם גורלם ולא התוודעו לה באופן אישי. 
דווקא בפריפריה, דווקא בנהריה, יש מחלקה פסיכיאטרית מדהימה לילדים. היא שוכנת בתוך בית החולים הממשלתי, קוראים לה "המחלקה להדרכת הילד", וכל מי שקורא והוא גם הורה יכול להבין כמה קשה לבוא בשעריה עם הילד שלך ולהשאיר אותו שם, גם כשאין ברירה, גם כשהוא מסכן את חייו ואת חיי זולתו. זה מה שקרה לנו.
בני 6-18, בשני אגפים נפרדים, במקום שנראה כמו פנימייה שילדים מפנטזים עליה ומריח כמו בית מטופח היטב, מקושט ויפה, עם חצר משחקים וגינת תבלינים ופינת חי. עם בית ספר קטן ומעולה במרתף, שמאפשר למי שיכול, ללמוד כמה שהוא יכול. עם ילדים שיוצאים פעם בשבוע לחוג ימיה ועושים ספורט כל יום, ומשחקים באקסבוקס וצופים בסרטים בשעות אחר הצהריים, אבל גם לומדים מלאכות יד ויצירה ואמנויות ומשחקים חברתיים ומשחקי קופסה חדשים. עם מדריכים מדהימים שעושים עבודת קודש בשכר קרוב מאד למינימום. 
ויש שם מרפאים בכל מיני שיטות, כמובן. פסיכיאטרים, פסיכולוגים מדיסציפלינות שונות, ריפוי בעיסוק וטיפול באמנות ובמוסיקה ובאמצעות בעלי חיים ובדרמה. ויש - וזה אולי חשוב לא פחות מהטיפול - הלכה והבנה של צרכים של הורים, וטיפולים משפחתיים שנועדו להקל על הילד החולה ולתת להוריו כלים להתמודדות, כי אף אחד לא באמת יודע מראש להיות הורה טוב, וודאי לא לילד פגוע נוירולוגית או נפשית. 
והאחיות - לא תראו כאלה בשום מחלקה. מן הרגע בו הן יושבות עם הילד והוריו ושואלות על כל הרגליו ופחדיו והעדפותיו ועד לדמעות בזוויות העיניים, כשמתחבקים ביום השחרור אחרי מסיבה קטנה. 
חמש שנים המחלקה הזאת היא חלק מחיי. חמש שנים שבמהלכן, בכל פעם שנזקקנו לה, הושב לי האמון במדינת ישראל כמדינה שיכולה, אם היא רק רוצה, להיות מדינה הומנית לכל אזרחיה, גם לחלשים ביותר. 
חלק מן הילדים המגיעים למחלקה הם מן החלשים ביותר. אלה שהמדינה החלישה את הוריהם עד כדי כך ששוב לא ידעו ולא יכלו להתמודד. עולים חדשים, שכבות סוציואקונומיות מוחלשות, מיעוטים: כולם שווים בדיכאון ובאנורקסיה, בסכיזופרניית-נעורים ובהפרעות התנהגות קשות. וכולם שווים במחלקה המדהימה אותה מוביל בתבונה ובאומץ ד"ר מרסלו שפיץ, איש שאני ומאות הורים אחרים חייבים לו יותר מכפי שנוכל להשיב או אפילו להבין. 
ולמה אני מספרת לכם את כל זה? כי במחלקה הזאת, שאחוזי ההצלחה שלה בהשבת ילדים למסלולים נורמטיביים גבוהים במיוחד, חסרות כעת עשר מיטות. וזה אומר שילדים מקצרין ועד עפולה, ממטולה ועד נתניה שזקוקים בדחיפות לאשפוז וריפוי הנפש המעונה שלהם, מופנים לבית החולים בנס ציונה.
תראו לי הורים שיכולים לנסוע כל יום מקצרין לנס ציונה, ואני אראה לכם אטימות בירוקרטית טהורה. 
מתי זה ישתנה? בתקציב 2013-2014 יש למשרד הבריאות עשר מיטות עבור המחלקה, אבל מתי יתממשו, רק אלוהים יודע. והוא כידוע מרחם על ילדי הגן, ופחות מזה על ילדי בית הספר, ופחות מזה על ילדי בית הספר שצריכים אשפוז.."